דילוג לתוכן העמוד

דוד גינתון: השם של הציור

זוכה פרס רפפורט לאמן ישראלי בכיר, 2019

התערוכה פורשׂת חמישה עשורים של פעילות אמנותית, מ־1973 עד 2020, אך במרכזה ציורי ה"צד האחורי" שיצר דוד גינתון בעשרים השנים האחרונות. ציורים אלה מותחים אל הקצה את המהלך הלשוני ביצירתו של גינתון, הנטועה באמנות המושגית האירופית והאמריקאית של שנות ה־60 וה־70.

העיסוק בשפה בלט בעבודתו של גינתון כבר בשנות ה־70 המוקדמות, למשל בתצלומים המתעדים פעולות גופניות הממחישות מטבעות לשון, כמו לטמון את הראש בחול, להיכוות ברותחין או לקפוץ למים סוערים. בתצלומים אלה מתגלמת בגוף האלימות האבסורדית הניצתת במפגש בין שפה ודימוי — אלימות שהתעצמה בהמשך בהקשרים פוליטיים: ב־1973 שאל גינתון איך עושים אמנות בשעת מלחמה; אחר כך הציג ספרי אמנות ירויים ותצלומים ירויים של בניינים באוניברסיטה העברית; ובשנות ה־90 טמן קליע בסדרת ציורים של דגל ישראל, ונתן ביטוי למורכבות שבעשיית אמנות על רקע המציאות הפוליטית הישראלית שאחרי מלחמת 1967.

שתי עבודות מפתח נעשו לקראת חזרתו של גינתון לישראל מנסיעה לחו"ל, עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים ב־1973: באחת הוא נראה כורע ברך מול דלת ביתו של יוזף בויס בדיסלדורף (לפני הבית של בויס) – ובשנייה הוא עומד בצל העתק פסלו של מיכלאנג'לו בפירנצה (דוד ואני). עבודות צילום אלה הטרימו ציר פעולה נוסף בעבודתו, שעניינו עשיית אמנות בפריפריה והמשכו בעבודות הדגלים מראשית שנות ה־90, המבצעות "אדפטציה מקומית" בציטוט וניכוס של יצירות מודרניסטיות מכוננות מאת ג'ספר ג'ונס, לוצ'ו פונטנה ואחרים. בשנות האלפיים השתכלל המהלך במתן שמות אירוניים — כמו הצייר האנגלי — לקבוצות ציורים המצטטים ומשבשים טקסטים מעטיפות אחוריות של ספרים.

הָחֵל ב־1994, המוטיב המרכזי בעבודתו של גינתון הוא ה"צד האחורי" של הציור, תחילה בתצלומי צד אחורי של ציורים מאוסף מוזיאון תל־אביב לאמנות; ואחר כך, בשנות האלפיים, בציורי צד אחורי המתייחסים למסורת ה-trompe l’oeil (הטעיית העין) בציור המערבי. בציורים אלה מצוירים הצדדים האחוריים (לכאורה) של ציורים פיקטיביים, ועליהם נראים שמות הציורים לצד טקסטים: קטעי מאמרים וספרי תיאוריה על אמנות, פסוקי תנ"ך, מדרשים ואף טקסטים מומצאים. בהצגת טקסט המופיע על מה שנראה כצִדו האחורי של ציור, גינתון מקדם לחזית את הצד המילולי־מושגי שביסוד עבודתו. פעולת ההיפוך של הציור מתפרשׁת בציורים אלה במונחים של גילוי וכיסוי, מטילה ספק בקיומה החמקמק של היצירה וביכולתה להתגלות בפני הצופה, ובה־בעת רומזת על היבטים תיאולוגיים הקשורים בראיית האל ובמוות.

בשם התערוכה – "השם של הציור" – מצביע גינתון על מעמדו המיוחד של השם בציורי הצד האחורי: "השם קודם לציור", הוא מפרט. "הציורים נולדים מתוך שמם. ברגע שעולה שם שראוי לעשות על פיו ציור – הציור, במידה רבה, כבר התכונן ונותר רק לממש אותו בציור: ציור של צד אחורי. בהבל פה, לכאורה, נולד ציור. 

התערוכה והקטלוג בתרומת קרן ברוך ורות רפפורט ובתמיכת מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

עוד תערוכות

ערן נוה: שעון גיבנת
מיקי קרצמן ושבתאי פינצ'בסקי: אנטי מיפוי
אלי סינגלובסקי: פתרונות פורמליים
ארתור ז'מייבסקי, דמוקרטיות