רות פתיר: ארץ אֵם

פתיר פיתחה בשנים האחרונות גוף עבודות מורכב ומקורי, המפגיש ארכיאולוגיה ארצישראלית קדומה עם טכנולוגיות דימוי מתקדמות. המרחב הקולנועי שהיא יוצרת נבנה כולו במחשב, אך מעוגן עמוק במציאות ובחוויותיה שלה. בתערוכה ארץ אֵֵם מגוללת פתיר סאגה אישית, שראשיתה באבחון רפואי. בגיל 36 גילתה האמנית שהיא נשאית של מוטציה גנטית, המציבה אותה בסיכון גבוה לחלות בסרטן השד ובסרטן השחלות. כאישה לא נשואה, עם מחשבות מעורפלות על הקמת משפחה, הממסד הרפואי ניתב אותה מיד לטיפולי שימור פוריות לטובת היריון עתידי. כך מצאה עצמה פתיר בשני מסלולים מצטלבים: האחד כלל בדיקות ומעקבים, שנועדו לשמור על חייה; והאחר, חודרני ופולשני, התייחס אליה כאל רחם בלבד.

פתיר החליטה להתמודד עם המציאות החדשה והמבלבלת שאליה הוטלה בכך שתתעד הכול. בסדרה של עבודות וידיאו היא מוליכה אותנו במסעה: מהמפגשים הראשונים עם רופאים מתחלפים; דרך חדר ההמתנה במרפאת הפוריות, שבו מחכות המטופלות לתורן, מבטן נודד ממסך הטלפון הנייד אל מסך הטלוויזיה המשדר בזמן אמת; ועד לעבודה המרכזית, ארץ אֵֵם, האורגת שנתיים של חומרי תיעוד, בהם שגרת הזרקת הורמונים וסבבי שאיבת ביציות, המתקבצים לכדי יומן נוגע ללב, מצחיק וחשוף עד כאב. פתיר בוחרת בצלמיות פריון, פסלוני נשים קטנים וחידתיים מתקופת בית ראשון, לגלם את דמותה ואת הנשים שמסביבה. באמצעות שימוש בטכנולוגיית לכידת תנועה היא מנפישה אותן כנשים בנות זמננו, המתמודדות עם רצונותיהן אל מול התניות חברתיות וציפיותיהם של אחרים. מה שנדמה כהחלטה אישית נטען עד מהרה במשמעויות רחבות בהרבה. הטיפולים שעוברת פתיר ממומנים על ידי המדינה, ואף שיש בכך הקלה כלכלית, היא נרתעת מההכרה, שלמדינה יש ״מניה״ בהיריונה הפוטנציאלי. כל אלה מציפים ספקות קיימים: האם היא בכלל רוצה להיות אימא? האם יש אפשרות להיות לא־אם בחברה המקדשת אימהוּת?

בעבודה האחרונה בתערוכה, שנוצרה לאחר 7 באוקטובר, סיפורה הפרטי של פתיר פוגש את הסיפור הקולקטיבי בהווה המרוסק. בווידיאו מקוננות היא מקימה לנגד עינינו את צלמיות הנשים, שלמות ושבורות, לתהלוכה של אבל, זעם ומחאה ברחובות תל אביב. אז, כמו היום, הן מגלמות בהווייתן חרדות ותקוות, את כל מה שנושא הגוף הנשי.

הפרויקט נוצר עבור הביתן הישראלי בביאנלה בוונציה, שנותר סגור, והוא מוצג עתה לראשונה לקהל.