על הקצה: חדש באוסף האמנות העכשווית
מוזיאון תל אביב לאמנות חוגג השנה 90 שנים להיווסדו. זו הזדמנות לחשוב על משמעותם של אוספי האמנות שהצטברו בו כמו תל במהלך שנות קיומו, ועל נגיעתם לחיינו. התערוכה "על הקצה" מציגה מקצת מן היצירות שלאחרונה ניתנו (במתנה או בשאילה ארוכת טווח) לאוסף האמנות העכשווית הבין־לאומית.
אף שהעבודות נוצרו בזמנים שונים, בידי אמניות ואמנים בעלי השקפה ואופני פעולה שונים בתכלית, מה שמשותף להן הוא אנחנו, שצופים בהן ומפרשים אותן מתוך הרגע ההיסטורי הנוכחי ששולטים בו מגפה, ערעור סדרי עולם, ומראות מלחמה מאיימת. מה שעושה אותן לעכשוויות הוא העכשיו שלנו, שמטעין אותן במשמעויות חדשות.
כך, למשל, עבודות הווידאו של ברוס נאומן המציגות פעולות שעשה בסטודיו שלו בסוף שנות השישים של המאה העשרים, נקראות מתוך חוויית הבידוד. אופפת אותן תחושת שיעמום־עד־כדי־שיגעון, חוסר תוחלת, ובדידות עמוקה. רישומים גדולי ממדים של פול נובל מציגים שני מרחבים ריקים, קודרים באפרוריות העיפרון, ולהם הוא נתן את הכותרות "גן עדן" ו"גיהינום". גן העדן מוקף חומה בצורה, ללא שער או חלון, ואילו הגיהינום תחום בגדר מפורזלת, מעוטרת, פתוחה (לכניסה? ליציאה?). סגירות ומחנק, צמצום המרחב הפיזי והמנטלי לקופסה, הגבלת תנועה, ומדידה בלתי פוסקת, כל אלו מרחפים מעל עבודות נוספות בתערוכה.
החדר הסמוך מציע נתיב מילוט: בתצלום של אנדראס גורסקי נראה חלל גלילי עצום, מחופה בכדורים מוזהבים. המראה הפנטסטי צולם ביפן באתר ממשי לגילוי חלקיקים תת־אטומיים. תחושת השתאות עולה מול התצלום — נשגב מעשה ידי אדם, גילום פיזי של שיאי הרציונליזם והמדע. לידו תלוי תא, מעין מקדש זעיר שיצר אדמונד דה ואל, ובו אובייקטים מחרסינה דקיקה ולוחית זהב, כמו נצנוץ של תקווה לרוח האנושית השברירית.
על התערוכה חולשות שלוש נשים — מידי קלייר טאבורה, נג'ידקה אקונילי קרוסבי וג'ון סטאזקר — האחת מסבה ראשה, האחרת משפילה מבט, האחרונה מסתכלת נכוחה אך עיניה חרוצות. ההווה שלנו, שהן מסרבות להביט בו, מהדהד את מילותיו של צ'רלס דיקנס, בנות מעל 160 שנים וכאילו נכתבו אתמול: "היה זה הטוב בזמנים, היה זה הרע בזמנים; היה זה עידן החוכמה, היה זה עידן הטיפשות; היה זה תור האמונה, היה זה תור הספקנות; היו אלה ימים של אור, היו אלה ימים אפלים; היה זה אביב התקווה, היה זה חורפו של ייאוש; הכול היה אפשרי, דבר לא היה אפשרי."