מוֹי וֶר/משה רביב: מודרניזם במעבר

וורוביצ'יק רכש השכלה נרחבת בשדה האמנות והצילום, ובכלל זה בבאוהאוס בדסאו, והיה אחד משישה צלמים שלמדו בבית הספר והגרו לארץ-ישראל/פלסטין המנדטורית בעקבות עליית הנאצים לשלטון. הוא למד אצל מיטב מורי בית הספר, הביא עימו את בשורת הצילום החדש (האובייקטיביות החדשה) שהסעירו את הדמיון באירופה, ופיתח נתיבי יצירה מהפכניים תוך שהוא מושפע גם מהאוונגרד הרוסי.

וורוביצ'יק יצר באירופה – וילנה, דסאו, פריז, פולין – כמה גופי עבודה משמעותיים. בתום שש שנים (1934-1928) של יצירה מודרניסטית, חדשנית, מונומנטלית ופורצת דרך, לצד תיעוד הקהילות היהודיות טרום השואה, הוא השתקע בתל-אביב. כאן ובאירופה הִרבה לעבוד עם המוסדות הציוניים, ורתם את סגנונו האישי והחדשני לטובת הרעיון הלאומי.

עבודתו של וורוביצ'יק קשורה בטבורהּ לתמורות בשדה התרבות באירופה; הוא היה נטוע במודרניזם של התקופה. יחד עם זאת עבודתו הגיבה לתמורות החברתיות-לאומיות-פוליטיות שהתחוללו בקרב העם היהודי. הוא תיעד את הקהילה היהודית ה"ישנה" ולצידה את זו "החדשה" שנבנתה בארץ-ישראל ובקיבוצי ההכשרה בפולין. בשונה מהמגמה שנקטה התנועה הציונית – מחיקת דימוי היהודי הישן הגלותי והחלפתו בדימוי של יהודי חדש העובד אדמה, מגן על עצמו, ועסוק בבניית הגוף וב"כיבוש השממה" – וורוביצ'יק היה נטוע בשני העולמות. הוא לא גדע את שורשי תרבותו היהודיים ובו בזמן אימץ את אלה הארץ-ישראליים.

ארכיון וורובייצ'יק הפך למונגש למחקר ותצוגה רק בעשור האחרון. למעט תערוכות קבוצתיות שונות שבהן השתתף הצלם עד אז, קיום, היקף ותכולת הארכיון לא היו ידועים והארכיון לא נחקר. התערוכה מצביעה על הדיאלוג המתקיים בין עבודות שנוצרו במנעד של תקופות ומקומות, חושפת את הנושאים והמוטיבים החוזרים – עוגני יצירה – המתכנסים לכדי שפה חזותית בעלת כתב יד אישי, וממקמת את יצירתו ביחס לצלמים ואמנים אחרים שהיגרו לארץ-ישראל כנשאי המודרניזם.