לצלם ולשכוח: רן טל אחרי מיכה בר־עם

ארכיונו של מיכה בר־עם, מאבות הצילום העיתונאי בישראל והמייסד של המחלקה לצילום במוזיאון תל אביב לאמנות, מכסה כמעט את כל שנותיה של המדינה, על שעותיה היפות והאפלות. מהארכיון העצום הזה, שרבים מהדימויים בו חרוטים עמוק בזיכרון הקולקטיבי הישראלי, יצר רן טל סרט תיעודי שאינו אלא רצף תצלומי סטילס ופסקול של שיחה מתמשכת עם מיכה ובני משפחתו. כאן, במוזיאון, פורק הסרט לגורמיו והורכב מחדש לכדי מיצב רב־ערוצי המאפשר תנועה חופשית בין פרקי חיים־של־מצלמה. כמו סרטיו הקודמים של טל (דרך בן צבי 67, ילדי השמש, גן עדן ורבים אחרים) גם היצירה הנוכחית פותחת פער הרה־משמעות בין החומר התיעודי שרואים ובין דברי המרואיינים ששומעים. הפער הזה מערער את המוסכמה הבסיסית ביותר של תעודה: כשהראיות הקפואות שמספקת המצלמה האובייקטיבית לכאורה, אינן מתיישבות עם זיכרונו של העד המדבר — הצלם שהיה שם — לְמה אנו מאמינים? ומה נלמד מכך על האופן שבו אנו בונים את הסיפורים על זהותנו ועל המקום שאליו אנו מבקשים להשתייך? מתוך ההכרעה האמנותית של טל ליצור סרט ללא תנועה, עלתה השאלה כיצד ניתן להפיח תנועה־של־צופים בתוך המבנה המוסכם של קולנוע נרטיבי חד־ערוצי, ודרך כך להציע לצילום החדשות של עידן העיתונות המודפסת מרחב תצוגה חלופי, כזה המדגיש את עוצמת הקומפוזיציה הצילומית ואינו עסוק בנאמנות למקור החומרי של הצילום האנלוגי. וכך שלוש נקודות מבט על המדינה ועל מקומה של המצלמה בתוכה, מתכנסות יחד כשרשרת של מחוות לאחור: בר־עם עושה דין וחשבון עם עצמו, עם תצלומיו ועם הישראליות הניבטת מהם; הקולנוע הדוקומנטרי של טל מתבונן על המעשה החלוצי של בר־עם ועל תודעת המשבר הנבנית בו; והמהלך האוצרותי מסתכל כעת על הפעולה הדוקומנטרית של טל כצורת מבע שבית הקולנוע הרגיל צר מהכילה.

בשל אופי העבודה מספר המבקרים בתערוכה מוגבל, ומומלץ להקדיש די זמן לביקור.
הכניסה לתערוכה מתאפשרת כל 8 דקות, ותיתכן המתנה בשעות של עומס רב בתערוכה.
התערוכה מתאימה לילדים החל מגיל 14.