יהושע נוישטיין: אינך יכול להיכנס לאותו נהר פעמיים

עבודתו החדשה, שנוצרה במיוחד לחלל הגלריה לתערוכות מתחלפות שבטבורה של תצוגת אוסף האמנות הישראלית במוזיאון, התהוותה כהד רחוק ובחינה מחודשת של פרויקט נהר ירושלים — יצירה פורצת דרך מ־1970. בעבודת הסאונד הראשונה שנעשתה בארץ, נוישטיין ושותפיו לפרויקט, ג'ורג'ט בלייה וג'ררד מרקס, הציבו רמקולים לאורך התוואי היבש של נחל אצל, אחד מיובליו של נחל קדרון היורד מירושלים מזרחה. צלילי זרימת המים שבקעו מהרמקולים יצרו נהר מדומיין, בפעולה רדיקלית שאִתגרה את ההבחנות בין טבע וייצוג ובין חומר ושפה.

כאשר הוזמן לשחזר את פסל הסאונד של הנחל במוזיאון, התגלעו מטבע הדברים בעיות מובְנות: האם אפשר להחיות יצירה של אמנות-אדמה בין כותלי הבניין? נוישטיין והאוצרים נדרשו לשאלה כיצד מתגברים על הפרדוקס. שם העבודה הנוכחית — בהשראת האִמרה הידועה של הפילוסוף היווני הרקליטוס, "אינך יכול להיכנס לאותו נהר פעמיים" — מנהיר את מחויבותו של נוישטיין לחומרי היצירה ולתנועה מתמדת, תוך סירוב עקרוני להתמקם בתבנית קבועה או מוּכּרת. בעבודה החדשה, נוישטיין צר את תוואי הנהר מלוחות נירוסטה וסאונד. נהר הפלדה המתפתל חומק מהגדרה מדיומלית ברורה כמיצב, פסל או אירוע, ומזקק עקרונות צורניים וחומריים המסתמנים בעבודותיו הקודמות.

רבות מעבודותיו של נוישטיין מולחמות באמצעות סאונד, והיבטים של נהר הפלדה מהדהדים מיצבים קודמים. אינך יכול להיכנס לאותו נהר פעמיים מציפה את המשברים העכשוויים כעבודה של ביקורת מוסדית — עבודה תלויית-מקום שהיא בה-בעת גם תלויית-זמן. יצירתו של נוישטיין, שהקדימה לשלב פיכחון מודרניסטי עם רגישות אקו־פואטית, חוגגת את המבט המודרניסטי בלי לזנוח את העיסוק בזהות יהודית ובסוגיות של מתח, עקירה ואמביוולנטיות גיאוגרפית.