דמיינו מוזיאון (או: הגוף הזוכר)

לצפייה בתוכנייה >

בעוד הכותרת הראשית של התערוכה — "דמיינו מוזיאון" — שולחת קדימה, למחוזות הדמיון והחלימה, הכותרת בסוגריים — "הגוף הזוכר" — חוזרת למקורותיו של המוזיאון, ולמעשה להופעתו הראשונה בהיסטוריה של מוסד שנקרא מוזיאון: ה־Mouseion באלכסנדריה, מצרים, במאה השלישית לפנה"ס. המוסיאון היה ספרייה ואקדמיה ללימוד. הוא נקרא על שמן של תשע המוזות מהמיתולוגיה היוונית שהיו אחראיות על תחומים שונים (שאף אחד מהם אינו אמנות פלסטית), והיו בנותיהם של זאוס ומנמוסינה, אלת הזיכרון. המחשבה על לידתו של המוזיאון מתוך זיכרון נמצאת בלב התערוכה. עם מנמוסינה והמוזות ברקע, המוזיאון מעוגן בתוך זיכרון רחוק, מיתולוגי ופולחני, ומאמץ זהות של גוף זוכר: זוכר את תולדותיו ואת ההיסטוריות שלו, ומארח בתוכו זוכרים אחרים. גוף בתוך גוף. תנועה דו־כיוונית, קדימה ואחורה, לעבר אזורי הדמיון ומחוזות הזיכרון, מניעה, אם כך, את התערוכה שמתרחשת בגלריה ובחללים ציבוריים של המוזיאון.  

הצגתה של אמנות חיה במוזיאון, במשך שישה שבועות, מכליאה פורמטים מנוגדים: פורמט המופע הבימתי ופורמט התערוכה; היגיון הקופסה השחורה של התיאטרון והיגיון הקובייה הלבנה של הגלריה. המבנה הקלאסי של "תערוכה" משנה פנים, ומשמר את הקונפליקט הלא־פתור שבין גוף חי לחלל תצוגה שנועד לאובייקט. הניסיון לטלטל את המטריקס, ובכל זאת להישאר בו, מוביל לשורה של פעולות, כמו ריקוד, לימוד, דיבור, העלאת זיכרונות, נגינה, הקשבה, טיפול או מדיטציה. יחד הן  מצטברות לרחש של התרחשות ושל תנועה.

משתתפים בתערוכה:
נלי אגסי — אנסמבל בנות ובני נוער — אור אשכנזי — נעם הולדנגרבר —חיות מחול: ילי נתיב ואיריס לנה — עפרי כנעני — תמר כץ — תמי ליבוביץ — להקת בת שבע — להקת יסמין גודר — מור לידור — גל נסים – מרב סבירסקי — טינו סגל — עידית סוסליק — מיכל סממה — ניר עמית — שרון צוקרמן ויזר — דליה קרייד — עלית קרייז — דנה רוטנברג — תאי רונה — אריאל רייכמן — נעה שדור — ניב שינפלד ואורן לאור — משה שכטר אבשלום — תנועה ציבורית — Vacuum Service

הכניסה לכל מופעי התערוכה בכרטיס כניסה למוזיאון
חלק מהמופעים דורשים הרשמה מראש באתר המוזיאון >
הכרטיס מקנה כניסות חוזרות לאירועי התערוכה, ללא עלות נוספת, ברישום מראש בגלריה
הצפייה ברוב המופעים בעמידה
—
התערוכה מכילה תכנים שעלולים לא להתאים לכל הצופים