אתי יעקובי ליליאור: לוט בערפל

העבודות שיצרה מהדהדות לפיכך את שפת הציור באינספור ביטוייה: מציורי מערות עד ציורי בארוק צרפתיים; מסרטי אנימציה של וולט דיסני עד עבודות איקוניות של פול סזאן ומארק שאגאל. במקביל התנסתה יעקובי ליליאור גם בסוגי מדיה קרובים – רישום, הדפס ואנימציה, תצריב וציור-קיר – תוך הקפדה על שִגרה של עבודה בסטודיו, המתמקדת בציור בצבעי אקריליק על בד.

בה-בעת, ההיבט המשמעותי ביותר באופן העבודה שלה, ומה שהופך את גישתה לייחודית כל כך, הוא הבנתה את מעשה האמנות כ"ספירלה אינסופית" השוזרת וירטואוזיות ומשחקיות. גישה זו מאפשרת ליעקובי ליליאור להתפתח בעקביות תוך שִׁכלוּל בלתי פוסק של מיומנויות המלאכה. כמי שנעה על הרצף שבקצהו האחד גיבור סיפורו הקצר של בלזק יצירת המופת הנעלמה (1831), ובקצהו האחר ספורטאית המתאמנת מדי יום כדי להצטיין ולשבור שיאים קודמים, יעקובי ליליאור מאמינה שכל עבודה היא צעד קדימה בהמשך לעבודה שצוירה קודם לכן, וכבר ארבעה עשורים היא פועלת בלא לאוּת להשגת הבלתי אפשרי: יצירת הציור המושלם.

על בסיס אדנים אלה, ותוך התייחסות לאדריכלות הייחודית של הגלריה, התערוכה מתרכזת בציורים שנוצרו בעשר השנים האחרונות. בחלוקה לשש סדרות של ציורים, נפרשׂים בה הייצוגים המובהקים ביותר של ציוריה ה"מופשטים", כפי שהם מכוּנים, שנוצרו כולם בצבעי אקריליק על בדים במידות 200×200 ס"מ. ציורים אלה מסמנים נקודת מפנה בדרכה של יעקובי ליליאור, וזאת בראש ובראשונה משום שהיא כמו מוותרת בהם על כל ודאות שהציור מאפשר – דמות, קו, פרספקטיבה וכיוצא באלה; ושנית, משום שבאמצעות הנחה של ריבוי שכבות צבע (צבעים שהיא לעולם לא מערבבת אלא תמיד מניחה אלה על גבי אלה, שכבה על גבי שכבה), היא מחוללת חוויה חושית חדשה. כתוצאה מכך, ברגע שהעיניים מסתגלות לקליטת העבודות, יותר ויותר שכבות צבע מתחילות להיראות לעין.