ארתור ז'מייבסקי, דמוקרטיות

דמוקרטיות היא עבודה המורכבת מ־35 סרטונים שצולמו בין 2007 ל־2012, הקצר מביניהם הוא בן בערך 4 דקות, הארוך ביותר בן 21 דקות. הם צולמו בתל אביב, ברמאללה, בירושלים, בבילעין, בוורשה, בברלין, בבלפסט, בקררה, במדריד, בבריסל ועוד, וסימנו כיוון חדש ביצירתו של ארתור ז'מייבסקי (נ' 1966, ורשה), אמן שהעשייה שלו מבוססת בעיקרה על יצירת מצבים מבוימים ופרובוקטיביים. כאן, לראשונה, ז'מייבסקי נבלע בתוך התרחשויות שלא הוא חולל, ולא הוא קבע את כלליהן.

חוץ משני מקרים שבהם שחזר סצנות בעקבות מרד ורשה, 1944, וצילם אותן, שאר הסרטונים מתעדים מצבים מן המוכן: הפגנות, מחאות, תהלוכות דתיות, לוויות, התכנסויות פוליטיות, ולמעשה כל מה שנכלל תחת ההגדרה של התקהלות המונית במרחב הציבורי. העילה להתקהלות משתנה ממקרה למקרה, במנעד רחב של עניינים הנעים בין לאומנות, דת, חופש ואנרכיה: מחאה נגד כיבוש, מחאה נגד הפלות, לוויה של אחרון מנהיגי מרד גטו ורשה ולוויה של מנהיג אוסטרי ימני קיצוני, התגודדות של אוהדי כדורגל, טקס זיכרון לנערים שנרצחו.

עשרות אלפי אנשים יחלפו על המסך לפנינו, לוקחים חלק בטקסים הלא־כתובים המוכרים לכל מי שאי פעם השתתף בהתקהלות המונית: צועדים יחד, מניפים דגלים ושלטים, צועקים סיסמאות, לעיתים שרים, רוקדים ומנגנים. הם מריעים, חולקים כבוד, מקללים, רצים, מתגרים. שוטרים פולנים, גרמנים, ישראלים או בריטים יעמדו מולם, ויעשו מה ששוטרים בכל העולם עושים באירועים מסוג זה: עוטים על עצמם מגינים וארשת פנים אטומה, מחזיקים באלות, מנסים לשמור על הסדר, ונקלעים, מיוזמתם או שלא מיוזמתם, לעימותים אלימים. מעל כולם – עשרות אלפי האנשים המצולמים ברחובות ובשדרות, בכיכרות ובפארקים, והשוטרים שלצידם – מרחפת הכותרת שז'מייבסקי הניח בפשטות, לכאורה, מעל מקבץ הסרטונים המצולמים: דמוקרטיות.

לכאורה, מפני שתוך כמה דקות של צפייה מתבקש להוסיף לכותרת סימן שאלה: האומנם דמוקרטיות? עשרות האירועים המצולמים יצטברו להפגנת־על אחת, מרהיבה ומבהילה, מרתקת וחוזרת על עצמה, שבה בעת מעוררת פסימיות ותקווה. ואילו המרחב הציבורי, על פניו השונות, יתגלה כגיבור הראשי של סך כל ההתרחשויות, כזירה שבה ניתן, בשם הדמוקרטיה, להגיד הכול, גם את הדברים האיומים ביותר, בעד ונגד.