ארנון בן דוד: מצע הנפש הרכה

מסע החניכה של בן-דוד נע בין מסגרות חינוכיות כמו בית הספר היסודי אחד העם, מכון אבני והאקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, לבין המרחב הבין-אישי המאכלס שיחה של האמן עם מוריו ועם עמיתיו. העבודות ואופני הצגתן על קירות הגלריה פורשׂים שיעורים אמנותיים ואתיים, שנמסרו לאמן במשך השנים ונמסרים כעת ממנו הלאה, אל הדור הבא.

רגע מכונן ראשיתי, שסימן את תחילת העבודה על התערוכה, הוא היזכרות בביקור בתצוגת האמנות הישראלית במוזיאון ישראל בירושלים ב-1965 ומפגש עם עבודתו של יגאל תומרקין, הרדיקלית לשעתה, פאניקה אודות מכנסיים. נפילת האור על היצירה בחלל הגלריה ויחסיה עם עבודה שכנה של מיכאל גרוס הותירו רושם עז על בן-דוד הנער, וחותמם יתגלגל כעבור שנים במדרש על אודות האסמבלאז' ודרכם של חומרי חיים וחפצים מצויים לְאַתגֵר את גבולות הפורמט ביצירתו. ברוח זו התערוכה היא עבודה אחת מרובת-איברים, המעלה באוב תמונות-עבר מורכבות. שִחזוּר המרחב והאור הנופל על העצמים מְכוון מעל לכל לעצם פעולת ההיזכרות, בניסיון ללכוד את מהות הדברים המופשטת בנתיבים מקבילים של רישום, ציור, צילום וכתיבה.

בן-דוד מצייר בצבעי שמן על בד, ליצירת מצלולים רוויים ומפורטים. ציור האור-צל, במופעיו הכתמיים והקוויים, מַבנה לאִטו את הזיכרון הצרוב בתודעה. השימוש במדיום הצילום הוא בחירה מושגית הכרוכה בנקודת המוצא של התערוכה, המכוונת אל רגעים שלא היתה בהם מעורבות צילומית. לפיכך התצלומים בתערוכה, המשובצים במארג ההיזכרות, אינם מסמך "מהימן" המתעד מקום או דמות מן העבר, אלא "מתג הפעלה" (טריגר) למאגר הזיכרונות של הצופה הנטוע במרחב ובזמן. עבודות הטקסט הן מדיום נוסף של שִחזוּר, המלווה את הצפייה ומאיר את הקשרי היצירה. חזרתו של האמן הבוגר אל הדי עברו וכור מחצבתו מעלה על הדעת את המוטיב הספרותי של ה"שיבה המאוחרת" – שיבה פיזית ורוחנית המתפרשת בתערוכה כחקירה של מהות האמנות, בשאלה כיצד הופך אדם לאמן שהוא.