יואב אפרתי - רישומים

האופי הרישומי בעבודתו של אפרתי היה דומיננטי מראשית דרכו במחצית הראשונה של שנות ה־ 90 של המאה העשרים, ומאז 1997 הוא מגדיר את עצמו רשם. רישומיו לעתים מלאי הבעה, לעתים בוטים, ולעתים — כמו היום — רדוקטיביים עד כדי חידתיות, תמציתיים ומאופקים מתוך תהליך של ויתור. ההתרכזות ברישום סגפני בפורמט קטן, לפעמים בעיפרון קשה מאוד שמסמן-חורט קו דק על הנייר עד כמעט היעלמות הדימוי, היא סוג של צמצום של מעשה האמנות, של האובייקט האמנותי ושל הדימוי עצמו. לא העולם עומד במרכז עבודתו — בוודאי לא העולם הנראה ולא האמנות וההיסטוריה שלה — אלא המשפחה, הילדות, אנשים קטנים ו"גיבורים משניים": דמויות האם, האב, הילד והווריאציות שלהן (גבר ואישה, אישה וילד וכולי), שהן בודדות אף אם לפעמים נלווים אליהן דמויות אחרות, חיות, צורות ואובייקטים.