ישראל דרור חמד: צייר־לקט

ישראל דרור חמד (יליד 1975), רכש את הכשרתו בציור במשך שלוש שנות לימודים אצל האמנית מאיה כהן-לוי. במרכז הציור שלו דמויות של גברים, לעיתים מישירים מבט אל הצופה, אבל בדרך כלל מפנים את מבטם מהצופה והלאה, מכונסים בעצמם, שקועים בעולמם. את מרבית הגברים שחמד מצייר הוא פוגש באקראי, מבקש את רשותם לצלם אותם, ומצייר אחר כך על פי התצלומים. בתוך הפרקטיקה המוכרת של ציור על פי תצלום, הוא מעניק למעשה הציור עמדה עקרונית, שגואלת את הדמות האנושית (הגברית, במקרה זה) מהרוויה מאינספור דימויים מצולמים. בעדינות, הוא קושר את הארוטיקה של עצם מעשה הציור למושאי המבט שלו.

נקודת המוצא של חמד בבואו אל הציור — ציור פיגורטיבי של דמויות מהחיים, נידונה לקחת בחשבון את ההיסטוריה של הז'אנר ואת אבותיו; את הילת ציור השמן ואת הביקורת המוטחת בו, בדיעבד, בעוון קולוניאליזם, קפיטליזם ושוביניזם; ואת המקום שממלא הציור הפיגורטיבי החדש בפוליטיקת הזהויות המורכבת. חמד מגיע לציור מצויד בהערצה גדולה לגדולי הציור, בענווה ביחס למקומו שלו, ובתשוקה עזה אל מעשה הציור עצמו. מתוך הכרה בערך הזירה שלתוכה הוא נכנס, הוא מביט נכחו בשחקניה הראשיים — לא פחות מקרוואג'ו, סרג'נט, סזאן, מאנה והוקני, ומנסה לצקת לתוכה, בשקט וללא הצהרתיות, ממד של עכשוויות וקול משלו.

את מושאי מבטו הוא מצלם במכשיר הטלפון, או במצלמת כיס קטנה, ומעביר את הדימוי הדיגיטלי לדיוקן שמן על בד, לעיתים בגודל טבעי, לעיתים מעל לגודל טבעי. בבסיס העשייה מאוהבוּת — במעשה הציור, ובמושאי המבט. כך אפשר להבין את המוטיבציה שלו כשהוא מותח את המבט החטוף של הצילום, ומשהה את משך ההתבוננות — שלו, שלנו — בדמות המצוירת. ההשהיה יוצרת מרחב חדש של מבטים ושל יחסים, שבו לוקחים חלק כל המעורבים בזירת ההתבוננות — הדוגמן, הצייר והצופה. מול המיידיות, הזילות, והרוויה האינסופית של דימויים דיגיטליים, מציע עצמו הציור האיטי, המסורתי והמאוהב כמרחב של חסד.

בין המבטים המוסתרים או הישירים של הדמויות המצוירות מתגבש המרחב שבו חמד ממקם את גיבוריו, מול הצופים שלו: בין התגרות להימנעות. מעשה הציור מסתמן כהתנגדות שקטה לעמדות לוחמניות באשר הן, לדיכוטומיה שחוקה בין נשי לגברי, ולתפישה מצומצמת של מהו העכשווי. הוא מציע את המסורתי כדרך לפרק מוסכמות.