המוזיאון מציג את עצמו 2 - אמנות ישראלית מאוסף המוזיאון

שלושה פרקים בתצוגה החדשה. מודרניזם חלוצי ומודרניזם ממלכתי, אמנות שנעשתה בארץ בהשפעת המודרניזם, בשנים שלפני קום המדינה ובעשרים שנות המדינה הראשונות; פוסט־מינימליזם פוסט־ציוני: בין־לאומיות וסובייקטיביות, אמנות בעלת זיקה אל הגיאומטרי ואל האישי כאחד, משנות השבעים ועד סוף המאה; ראשית המאה ה־21: רדוקטיביות ועודפות, אמנות עכשווית משנת 2000 ואילך בדגש על מינימליזם ומקסימליזם; פוסט מודרניזם — פמיניזם, תת–פרק נוסף המציג את אמניות הדור הראשון לנוכחות נשית מכרעת באמנות הישראלית.

מודרניזם חלוצי ומודרניזם ממלכתי: בשלושים השנים שקדמו להקמת מדינת ישראל ובשני העשורים הראשונים לקיומה, עד מלחמת 1967, שימשו המושגים מודרניזם ואוונגרד הן מצפנים של האמנות הישראלית־יהודית והן צידוק אידיאולוגי לזרמים אמנותיים מנוגדים לחלוטין זה לזה, בין שהופיעו זה אחר זה ובין שהופיעו בו־זמנית, כמו הפשטה וריאליזם חברתי. שני המושגים נכחו בארץ, כמו באירופה, גם בחיים החברתיים והפוליטיים וגם בחיים האמנותיים. הלאומיות, המהפכנות החברתית והחידוש האמנותי והרעיוני פעלו זה לצד זה ולעתים קרובות גם התלכדו זה עם זה. על רקע זה מוצגת כאן קבוצת ציורים יוצאת דופן של מאיר לבבי, ממקימי קיבוץ מרחביה, החושפת את מצוקתו של היחיד באופן שלא תאם את רוח המקום והזמן.
לצד המודרניזם הזה מוצגות עבודות של אמניות שהתחילו לעבוד בשנות השבעים, כלומר במקביל לאמנים הפוסט־מינימליסטים שעבודותיהם מוצגות בגלריה הבאה. זה הדור הראשון לנוכחות מכרעת של נשים באמנות הישראלית, ובעבודותיהן מתגלה בפעם הראשונה מודעות לסוגיית הפמיניזם באמנות.

פוסט־מינימליזם פוסט־ציוני: בין־לאויות וסובייקטיביות: חלק זה של האוסף מתרכז בשתי תופעות באמנות הישראלית של שלושת העשורים שלאחר 1967. האחת היא אמנות פוסט־מינימליסטית שנוצרה בהשראת אמנות אמריקנית, בעיקר, ועסקה באובייקטים, בצמצום צורני, במתודות רציונאליות וקונקרטיות, כמו מדידה, ובגבולות היצירה. האחרת היא אמנות שצורנית ממשיכה את המגמה הגיאומטרית־רדוקטיבית והמושגית, אבל הדגש בה עובר אל תכנים סובייקטיביים, מגדריים והיסטוריים־תרבותיים יותר.
היחס של האמנות הזו אל האידיאולוגיות האמנותיות והפוליטיות מתבטא במילה המשחררת "פוסט" שבכותרת. הלאומיות מפנה את מקומה למקומיוּת רבת־פנים, פרטית, קהילתית ולמגמות אחרות.
הזמן האמנותי נעשה גם הוא מורכב ורב־כיווני. הרגשת הביטחון בצעידה קדימה של האוונגרד המודרניסטי־אוניברסליסטי מפנה מקום לריבוי של זמני הווה הצבועים בשלל גוונים של מקומות גיאוגרפיים ותרבותיים. העבר הופך בה במידה מאובייקט שצורתו האמנותית דחויה לאובייקט מורכב שחשיפת הרב־ממדיות שלו נחשבת חיונית להווה ולעתיד כאחד.

ראשית המאה העשרים ואחת: רדוקטיביות ועודפות:
חלק האוסף העוסק באמנות שנות האלפיים, מנסה להדגיש שתי מגמות שלדיון בהן מסייעים שני מונחים שנטבעו שלושים-ארבעים שנה קודם לכן: מינימליזם ומקסימליזם. יש בתקופה זאת, מצד אחד, אמנים שעובדים בשפה רדוקטיבית הכוללת מחוות מודעות וציטוטים של אמני המינימליזם, ומצד אחר, אמנים שנוקטים גישה של עודפוּת, של מיצבים מרשימים גדולי ממדים ומשופעים בחומרים. עם זאת נראה שהאמנים אינם מזוהים עוד בבירור לפי גודל עבודותיהם, כלומר בתור אמנים של עבודות גדולות או של עבודות קטנות. לממדי העבודה אין עוד משמעות סגנונית מובהקת, ורבים מהם עושים עבודות גדולות לצד קטנות.
מאפיין חשוב אחר של רבות מעבודות האמנות מהעשורים האחרונים הוא זיקתן למורשת האמנות המושגית, לנרטיב, להישענות על סיפור – היסטורי, פוליטי, אישי או אחר. הצירוף הלשוני "מינימליזם נרטיבי", שעשוי להישמע כאוקסימורון, נועד לתאר עבודות שבלי ההקשר הסיפורי שמאחוריהן אי אפשר לפענח את ההיבט החזותי שלהן. בהיפוך גמור לסיסמה שרווחה בתקופת המינימליזם עצמו – מה שאתה רואה זה מה שאתה רואה – כעת לא די במה שהעין רואה. הבנת הצופה נזקקת למידע שמלווה את העבודה.