תמר גטר: פִּעֵל

את מרבית עבודותיה משנות ה־90 ואילך, גטר יוצרת בהתייחסות ישירה לחללי ‏התצוגה, במחשבה על המעצורים שהיא מייצרת על הגוף, הראייה והתנועה, בעבודות ומולן. רבות מהן נעשות ישירות על הקיר, ולעתים הן מקיפות חלל בחגורת ציור רצופה, הנפרשׂת בין תקרה לרצפה. אופן פעולה זה מאפשר לגטר לנסח את מחשבותיה על אודות המבט המקיף-מכיל שבו הורגלנו בצפייה בציור, ומְתקף את העניין העמוק שהיא מגלה במִקטע, בקיטוע ובראייה חלקית מול קומפוזיציות מרובות ‏איברים.

בתערוכה השחורה פיעל מוצגים ציורים מהשנתיים האחרונות, שבהן — בניגוד להצבות החלליות — עוסקת גטר ביחידה הקלאסית של הציור, כמלבן יחיד וסגור לעצמו. הקומפוזיציה בנויה בו כאיבר שלם המחזיק עדיין את עיונה המתמיד בקיטוע ובפרגמנט, עניין שאף מובלט בגודלו העצום של הדימוי. גטר שומרת על טכניקת הציור שלה בטמפרה-שמן, מעצימה את השימוש במגבים, קרשים וסמרטוטים, ומתרכזת בגרירת הצבע יותר מאשר בהנחתו, בעודה מותירה מקום נרחב למקריות.

כף יד או ידיים פועלות — בונות, מניחות, סוחבות, אוחזות, אומדות מרחקים, תמיד צפות בחלל הציור — שכיחות בעבודתה של גטר מאז שנות ה-70. בהצבותיה ובעבודות הווידיאו המאוחרות היא משתמשת גם ביציקות, בצילום וברישום של יד בפעולה. בעבודותיה המוקדמות סימנו הידיים את הציור כמעשה בנייה במרחב סכימטי או מרחב של סמלים, והן אופיינו כידיים של בנאים, רקדניות, פועלים; בשלב מאוחר יותר, ובגוף העבודה הנוכחי, הידיים מתגלמות כציור עצמו. גטר עובדת כמעט רק בצבעים שחור ולבן, מוותרת על תיאורן האנטומי של הידיים, ושומטת כליל את מושאי האחיזה. הציורים מתגלים לעין הצופה כפנטום של פעולת היווצרותם.