הירושי סוגימוטו

בעידן של שפע אינפורמציה ודימויים דיגיטליים המציפים את התודעה, סוגימוטו מציע קצב אחר ופרשנות אחרת של הדימוי הצילומי. תצלומיו אינם מנסים להגדיר את העולם, אלא לחשוף אותו אט אט באמצעות התבוננות סבלנית ומאומצת. הם מזמינים את הצופים להתבונן, לחקור ולהיכנס אל מרחב מטפורי. סוגימוטו מצלם את מה שאינו ניתן לייצוג חזותי: זמן, זיכרון, חלום או מחשבה. הדממה העוטפת את תצלומיו היא אלמנט חשוב ביצירתו. 

תצלומיו של סוגימוטו מאפשרים ראייה, שאיננה מעוגנת בזמן ובמקום מסוימים. הם יוצרים הוויה מושהית של חלל וזמן, ודימויים שהם לרוב תוצרים של חשיפה ארוכה. כך, למשל, המסך הבוהק והריק בסדרה "תיאטראות" נוצר באמצעות פתיחת התריס במצלמה מתחילת ההקרנה של סרט הקולנוע ועד סופה. הסדרה "דיורמות", שצולמה במוזיאונים להיסטוריה של הטבע, מציגה סצנות מלאכותיות המתעדות עולם שנכחד, אבל נדמה שהתצלומים מתעדים סצנות אמיתיות בחיק הטבע. בסדרה "דיוקנאות" צילם סוגימוטו מודלים המוצגים במוזיאוני השעווה של מאדאם טוסו. בובות השעווה, המנציחות רגע מוקפא וחנוט בחיי הדמות, כמו מתעוררות לחיים בתצלומיו. הסדרה "נופ־ים", שצולמה במקומות שונים בעולם, בוחנת את היחסים בין שמים לים, בין אור לחושך ובין חומר לאין־חומר. הקומפוזיציה המדויקת יוצרת קו אופק אחיד המחבר בין התצלומים השונים.

המבנים המעורפלים בסדרה "אדריכלות" מתווים את תולדותיה של האדריכלות המודרנית. כל בניין מוצג בנפרד מסביבתו, מבודד ומעורפל כבתוך חלום. המראה הרך, המטושטש, מצמצם את הבניין לתמצית מהותו, כמו דימוי המתפוגג בזיכרון. על אף מגוון הנושאים של תצלומיו, גוף עבודתו הנרחב של סוגימוטו הוא עקבי בסגנונו ובאופן החשיבה הגלום בו. עבודתו עוסקת בשאלות הקשורות במורכבות של הראייה, האמונה והזיכרון. באמצעות צילום של מקומות, אובייקטים ודמויות המתפקדים כסמלי תרבות, סוגימוטו יוצר תעתוע בין ממד הזמן של הצילום לבין ממד הזמן של הדימויים בתצלום. המצלמה של סוגימוטו איננה קולטת מציאות, אלא מייצרת מציאות. התבוננות בעבודותיו מעלה את העבר, אך בו־בזמן מזמנת התייחסות מחודשת ועכשווית לעבר, והיא מעוררת דיאלוג בין בדיה למציאות ובין זמן קונקרטי לזמן רוחני.