חגית שטרנשוס: זמן עבר
בתערוכה זמן עבר מוצג מבחר דיוקנאות מאת חגית שטרנשוס, שעיקר פועלה האמנותי בשנות ה־80 ובראשית שנות ה־90 של המאה ה־20. כבתם היחידה של רות צרפתי ומשה שטרנשוס — מהאמנים הבולטים בארץ בשנות ה־50, צרפתי כפסלת, מאיירת ומעצבת, ושטרנשוס כפסָל וצייר — שפתה האמנותית נושאת מטען עשיר מבית ועִמו הרצון לברוא קול עצמאי. הדיוקנאות הפיגורטיביים גדולי הממדים, שהיו לתו היכר המייחד אותה, צוירו ברובם במהלך שהותה בלונדון ובניו־יורק והם נוגעים ברגישות ברגעי הבדידות האנושית בעיר הגדולה.
בשדה האמנות הבינלאומי (והמקומי בעקבותיו) עמדו שנות ה־80 בסימן ה"חזרה לציור". מהלכי האמנות ברגע שלאחר שיאי האמנות המינימליסטית והמושגית, התאפיינו בחיפוש אחר צורות חדשות של ציור פיגורטיבי וחזרה לגוף ולמפגש האנושי. מבט לאחור אל השנים הללו מצייר עשור סוער של תחילת עידן המדיה. סממנים של תרבות גבוהה ונמוכה החלו נמהלים אלה באלה בעודם פוגמים בהיררכיות של המודרניזם המערבי.
כשמה של התערוכה, זמן עבר, מועלית בה שאלת הזמן שמעֵבר לתיארוך עבודותיה של שטרנשוס, הלוכדות רוח של זמן אחר ומקום אחר. הדמויות — שדיוקנאותיהן מצוירים בצבעי פסטל עזים — משתייכות למעגל הנשים והגברים הקרובים לאמנית. מקומן ה"טבעי" הוא המרחב הביתי, אך דומה כי הדרמה הפנימית המתחוללת בנפשן וניכרת בתווי הפנים שלהן, סוחפת אליה את המציאות שמעֵבר לקירות הבית, המנשבת סקס, סמים ורוקנרול. לצד חיוּת ותשוקה מפעפעת בה גם כליה ומוות, על רקע ההתפרצות של מגפת האיידס.
יצירתה של חגית שטרנשוס מגלה ערוץ נוכח, הרחוק מלהיות מרכזי בהיסטוריוגרפיה של האמנות הישראלית. ניכרות בה הפניית גב לנראטיבים הלאומיים ולהגדרת המקומי לעומת האוניברסלי, והעדפת ההוויה הפגיעה, המתפוררת כגירי פסטל. ב־1994 פנתה חגית שטרנשוס ללימודי הינדואיזם. היא המשיכה ליצור וללמד אמנות, אך נמנעה מהצגת עבודותיה עד כה.
פורטיס ומלכה, 1985
גיר פסטל על נייר