ערן נוה: שעון גיבנת
זוכה פרס רפפורט לאמן ישראלי צעיר, 2019
—
תערוכת היחיד של ערן נוה מעמידה סביבה משרדית שבין חרכיה פורץ הטבע. היא מורכבת ממערכות ריהוט מאולתרות, שעליהן צומח נוף פיסולי הנדמה כדיורמה של חצר עזובה. אלו מעין איים של התרחשויות חלומיות, תת־המודע של שולחן העבודה. הפסלים־רהיטים מוצבים על שטיח מקיר לקיר ומוארים בתאורת פלורסנט בוהקת, המהווים יחד חזות מוסדית שמאחוריה רוחשים שדים ורוחות שמרכיבים את אזורי הבלהות של החוויה האנושית.
בחלל האחורי מוצבים פסלי סאונד שמכונים "טלפורטרים", המתפקדים כרמקולים ומנגנים פסקול שנכתב והולחן בידי האמן במיוחד עבור התערוכה. הפסלים עשויים מעץ חלול שמשמש כתיבת תהודה, והם עוטים ארשת פנים נאיבית ורובוטית. לכל פסל יש ערוץ סאונד משלו, וכשכולם פועלים בו זמנית, קולותיהם מרכיבים יחד קטע מוזיקלי הרמוני, כאילו היו מקהלה שבטית המקיימת טקס רוחני־דתי.
נוה יוצר בעבודותיו חפצים שכמו הושרו ארוכות בתוך אמבט רגשי המורכב מעצב, חרדה, פליאה וגעגוע. הוא הופך את הדומם לחי, ומעניק לו תכונות ומבעים. מחד, החפצים, הפסלים והציורים עמוסים ברגש, ומאידך, הגוף האנושי מופרד לחלקיו כבמעין בריחת איברים מרדנית שבה כל אובייקט או איבר דורש את עצמאותו בעולם. הטקס החברתי־משרדי מבנה סביבה שמחיה שוליים רגשיים, בה אהבה פריכה שוכנת לצד המוות, ואימה מטרידה מהולה בהומור.
את התערוכה מלווה תקליט ויניל בשם Clock Class שכולל את הקטעים המוסיקליים המושמעים בחלל (תקליט ויניל — זמין בחנות).
מראה הצבה
צילום: אלעד שריג
התערוכה והקטלוג התאפשרו הודות לקרן ברוך ורות רפפורט
