דב כרמי, אדריכל-מהנדס: דומסטיקה ציבורית

דב כרמי (1962-1905) הגיע לארץ-ישראל מזבוניץ', אוקראינה, בגיל 16. עם חזרתו מלימודי אדריכלות והנדסה בגנט, בלגיה (1929-1925), פתח משרד אדריכלים בתל אביב (1932), שבה פעל באינטנסיביות עד מותו ב-1962, בגיל 57.
גוף העבודה המקיף של דב כרמי לא הוצג בשלמותו עד היום. מורשתו הועברה מדור לדור כתורה שבעל-פה והורגשה כנראוּת מקוטעת במרחב הציבורי של תל-אביב, כשלל וריאציות על פתרונות פונקציונליים מובהקים, שבאמצעותם השכיל להחדיר אינטימיות בבנייני הדירות ומבני הציבור שתכנן. כחניך המודרניזם המרוכך של אסכולת גנט, ייבא כרמי לארץ תרבות טקטונית וטקטילית של רגישות לפרטים ופיתח כאן אומנות בנייה המתייחדת בהמצאות טכניות משמעותיות.
במהלך שלושה עשורים פעל כרמי בהרכבים שונים: כשותף במשרד המהנדסים הירושלמי מיוחס-פייטלסון-כרמי-ברק (1934-1931), ובמשרד התל-אביבי שהקים עם צבי ברק (מדב"ן, 1943-1935); כהוגה הקואופרטיב "ח_בר אדריכלים" (1955-1949), שהפגיש שני דורות של אדריכלים והשקפות עולם שונות; ובראש משרדו האחרון, בשותפות עם בנו רם כרמי והאדריכל צבי מלצר (1962-1955).
משרד כרמי-מלצר-כרמי היה זירה מתוחה בין קטבים תרבותיים, תמהיל של עידון ומוחצנות, מתינות והגזמה, שנחלק בגישות שונות לשאלות המרחב וההקשר האדריכלי.
התערוכה "דומסטיקה ציבורית" מעמידה מרחב שיטוט - קונקרטי ותיעודי - בין הבניינים שתכנן דב כרמי ובין דימוייהם האיקוניים, ומשרשרת מעברים פיזיים ומנטליים (מוחצנים בחלקם ונסתרים בחלקם) בין בניין לרחוב, בין כניסה לחלל, בין אירופה לישראל, בין אב לבן. מושג המעב_ר, התווך שבין לבין, הוא תמצית האוסמוזה בין חוץ ופ_נים שמאפיינת כל כך את בנייניו של כרמי, שיצר באדריכלותו ממשקי גוף-חלל בקנה-מידה דומסטי-ציבורי.