אן שׂימין שטרית: מלאכי

לצד דיוקנאות של צעירים המתגוררים באזור יריחו ומשתייכים לשוליים של נוער הגבעות, מוצבים תצלומים של נערים בדואים מהאזור וכן דיוקנאות של נערים החיים בהרי האטלס שבמרוקו. שטרית איננה מפרידה ביניהם באמצעות ציון שם או מיקום גאוגרפי. להפך, היא מבליטה את הדומה. שלילתה את פרטי הזיהוי המקובלים, שבאמצעותם אנחנו מייצרים סדר והיררכיה בעולם, מקשה על הצופה לארגן את מושאי הצילום לקטגוריות מוכרות של לאום ושל זהות אתנית. לנוכח היופי והרוך העולים מהדימויים, מתגנבות תחושות של חוסר שקט ואי-נוחות.

נופי המדבר והטבע הפראי משלימים את תחביר העבודות בתערוכה. הם אינם משמשים רק כרקע לדמויות, אלא מהווים מרחב משמעותי שבו הזהות ותפיסת העולם של הנערים מתגבשות. מרחבי המדבר מעניקים לדמויות מעטה של שורשיות ושייכות היסטורית. שם התערוכה, ״מלאכי״, מהדהד גם הוא את הקשר המקראי למקום. הוא מרמז על מלאך שומר ומגונן, אך גם מאזכר את נביא הזעם שספרו חותם את קובץ תרי עשר. הדואליות הזו מתקיימת בתערוכה כולה ומעניקה לה עוצמה פנימית ופיוטית.

אן שׂימין שטרית, ילידת ירושלים (נ. 1994), נולדה וגדלה בין עולמות. הזרות והשוני עוטפים אותה כעור שני. כילדה שגדלה במאה שערים להורים חוזרים בתשובה ממוצא איראני ומרוקאי, חוותה מקרוב מתחים תרבותיים, דתיים וגזעיים. עזיבתה את בית משפחתה ואת מערכת החינוך החרדית בגיל ארבע עשרה, הובילה אותה לניווט מתמיד בין עולמות מנוגדים ולחיפוש אחר שפה שתבטא את הפערים שאליהם נחשפה ושאותם חוותה.

במציאות שבה אנו נוהגים לזהות ולהצביע על האחר בפסקנות, שטרית מאתגרת את המוסכמות המעצבות את עולמינו ומציעה לנו מבט אחר. מבעד לעדשתה, כולם בני המקום: מתלבשים, אוכלים, מדברים את שפתו ופועלים על פי חוקיו שקובעים כי רק החזק שורד.