תערוכת עבר: אלברטו ג׳קומטי: סטודיו־עולם

הפסל והצייר אלברטו ג׳קומטי (1901—1966) מגלם בעבודותיו את הניסיון ללכוד בחומר את תחושת האימה והאֵינות שבקיום האנושי שלאחר מלחמה. לעומתו, רבים מהאמנים היו מצויים באלם פה ומכחול בבואם ״לדבר פיגורטיבית״ על אודות קיום האדם בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, ופנו אל המופשט. הדמויות של ג׳קומטי הן חומר הולך ומידקק אל קודקוד עצמן עד היעלמותן בחלל. רוב דמויות הגברים פוסעות משום מקום אל הכלום ודמויות הנשים מצויות ברטט מדיטטיבי רווי חרדה. בתקופה זו הפסלים של ג׳קומטי הם בקנה מידה קטן יחסית, ואפילו הגדולים שבהם נראים שבריריים ומביעים סדר פוליטי חדש: דמות האדם אינה יכולה להיות בגודל מונומנטלי לאחר שבני האדם כמעט ולא היו עוד לבני אנוש.

בשנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים חקירת מצבו של האדם נהייתה למוקד עינו של ג׳קומטי, במיוחד דרך מצבים ומערכות יחסים קוטביים המגלמים מתח שעליו ניצבת יצירתו כולה: יש—אין, גבר—אישה, סטודיו— עולם, אוניברסלי—אישי. דמויות אישה ונציאנית האלמוניות (עשר דמויות נשים שכייר עבור הביתן הצרפתי בביאנלה בוונציה ב־ 1956) לעולם יהיו גם אנט, אשתו הפרטית, ולחיצות אצבעותיו המפסלות את גופה של אישה ונציאנית הן גם לטיפות וטביעות אצבע ארוטיות על גוף אישה אהובה. ובכל דמויות הגברים יהדהד דייגו, אחיו של ג׳קומטי, שהיה מודל הסטודיו הקבוע שלו, ואולי אף ג׳קומטי עצמו שאחת מחוויות הילדות הראשונות והמעצבות של חייו הייתה ״להיות מודל״ עבור אביו שהיה אמן גם כן.

הסטודיו המצומצם והיום־יומי, על הדמויות הרבות שבו, הקיף את ג׳קומטי לא רק כמקום עבודה אלא גם שימש אותו למגורים. החלל היווה הצבעה ישירה על העולם, כפי שהיה גם החלל האינטימי ביותר עבורו פיזית ונפשית. רבות מעבודותיו בשנים אלו התמקדו בפיסול ובציור ואכלסו את הסטודיו ללא קשר לכך שהן אובייקט שאמור להיות מוצג בפני קהל, ועודן שומרות על רעננות בזכות האוקסימורון הנובע מכך שהן לא־גמורות ולכן מוכנות לתצוגה.