דילוג לתוכן העמוד

צדוק בן־דוד: אנשים שראיתי ומעולם לא פגשתי

מיצב מיוחד

המיצב "אנשים שראיתי ומעולם לא פגשתי" כולל מעל 6,000 דמויות של נשים, גברים וילדים. את כולם ראה האמן צדוק בן־דוד בנסיעותיו ברחבי העולם – בשוק בקזחסטאן, ברחובות טוקיו, ליד הסטודיו שלו בלונדון, על חוף הים בתל אביב ואפילו באנטרקטיקה – אך לא הכיר אותם באופן אישי. משהו בנוכחותם, בהבעת פניהם או בתנועה שעשו בהיסח הדעת, משך את תשומת ליבו, והוא צילם אותם. את התצלום עיבד בן־דוד תחילה לרישום קווי בעיפרון, ולאחר מכן הפך את הרישום בטכניקה של צריבה בחומצה למגזרת מתכת דקיקה צבועה בשחור. אלפי הדמויות הקטנות ניצבות על מצע חולי הנפרש על פני מאות מטרים רבועים, במרווחים קבועים זו מזו. יחד הן יוצרות נוף אנושי מורכב.

בשנות נדודי לתערוכות בכל מיני מקומות ידועים וחלקם ממש ממש לא מוכרים, עלה לי הרעיון להתחיל את המיצב הזה. הדבר הראשון שעשיתי, זה יצאתי עם מצלמה. אף אחד לא ידע שאני מצלם אותו. הייתה לי מצלמה עם מסך נפתח, ברגע שידעתי שהם נמצאים בתוך הפריים של המצלמה, הפניתי את ראשי הצידה ולחצתי, ככה קיבלתי מבע הכי טבעי שיכול להיות.  כשהיה לי את הרישום, עשינו סריקה למחשב, בדקו שכל הקווים שעשיתי ברישום מחוברים אחד לשני, אחרת הפסל לא יחזיק.  את כולם עשיתי בארץ, במעגן מיכאל. עושים לזה נגטיב ואת הנגטיב מדפיסים על פלטה מאוד מאוד דקה ומכניסים את זה לחומצה והחומצה בעצם ממיסה את כל מה שמסביב לקווים, משאירה רק את הקווים של הצילום, שזה בעצם הרישום המקורי שלי.  התהליך של הרישום שנעשה לדמויות הקטנות שונה לגמרי מהעשייה  של הדמויות הגדולות. את הדמויות הגדולות אנחנו חותכים אותן ביד, לא רק שזה שומר על התכונות של הרישום, אלא יש אפילו את הרעד של היד.   אחת הדמויות זו דמות של טבחית במלון שכל בוקר הייתה מציצה ומסתכלת על הסועדים במבט כזה אוהב. הצלחתי לצלם אותה ברגע שהיא לא ראתה וכל כך נשבתי במבט שלה שרשמתי אפילו את הסינר שלה עם אלפי פרטים רק כדי להישאר ברגע הזה, ברגע הזיכרון הזה גם.  את רובם אני זוכר מאיפה הם היו ומאיזה מדינה הם היו וחלק גדול מהם אפילו איפה בדיוק ראיתי אותם, וזה דבר שהפתיע אותי. עכשיו אנחנו כל יום הולכים, מסתובבים ברחובות, אנחנו מגיעים הביתה, אנחנו לא זוכרים אף אחד. ויש פה איזשהו ממד של שקיפות. עצם זה שאני עושה אותם בקווים, ומעבר לקו עוד דמות. אין ספק שברגע שאני נכנס לדמות, מנסה להבין אותה זה שילוב של מה שראיתי באותו זמן ומה שאני מדמיין לעצמי חודש או חודשיים אחרי.  זה מפגש שאני יכול להגיד שהוא חד צדדי, זה אנשים שאתה רואה אותם, הם לא יודעים אפילו שאתה רואה אותם, אבל אתה יודע שראית אותם והסתכלת עליהם ובמידה מסוימת הם עניינו אותך.  יש פה מכל העמים וכולם על אותו משטח, החול הוא גם סמלי, החול הוא לא רק טכני, הוא יוצר אדמה משותפת, ואף אחד גם לא מפריע לשני.  הדבר הכי חשוב שלמדתי מכל הסיפור הזה, זה בעצם שיש עולם אחד. ככל שראיתי, אתה פתאום רואה שהם בעצם בני אדם כמוך.

וידיאו — מתוך התערוכה צדוק בן־דוד: אנשים שראיתי ומעולם לא פגשתי

בימוי וצילום: יפתח אילוז
עריכה: רותם כהן

בן־דוד החל לעבוד על המיצב עוד ב־2015, בכל חודש שחלף הלך וגדל המיצב, ועוד ועוד דמויות נוספו לו. אך נדמה שלא רק הממדים של המיצב השתנו עם הזמן, כי אם גם אופן ה"קריאה" שלו. שנת הקורונה הוסיפה ליצירה רובד מפתיע ולא־צפוי של משמעות: רגישות מחודדת שלנו, הצופים, למושגים של התקהלות, תנועה בין מדינות וגבולות פתוחים שנתפסו כדברים מובנים מאליהם, ולפתע הפכו אסורים; המרווחים בין הדמויות נדמים כשמירה קפדנית על הנחיות הריחוק החברתי.

בעקבות הימים המדממים של חודש מאי נעשה המיצב טעון עוד יותר: האלימות המזוויעה בין שכנים הייתה נעוצה בזיהוי – מי כמוני, משלנו, ומי אחר; מראה, לבוש ושפה קבעו לחיים ולמוות; ההרס והאובדן היו ביטוי מכאיב לחוסר היכולת לראות במי שמעבר לגדר, אדם.

יש אפוא שמחה מחודשת באפשרות להתכנס שוב יחד לראות את המיצב שובה הלב בפרטיו, המהווה תזכורת כמה כל אחת ואחד הם ייחודיים, יקרים וחד־פעמיים.

המיצב התאפשר בנדיבות יואב גוטסמן, ישי ושירה דוידי, חווה ושמעון טופור, דורון ומריאנה לבנת, עידן ובתיה עופר

עוד תערוכות

היי! הידעת שהאמנות אינה קיימת...
אנה בירמן: תקריב
מיקי קרצמן ושבתאי פינצ'בסקי: אנטי מיפוי
דוד גינתון: השם של הציור