דרך מרפסת: הקרנות וידאו ברחבי העיר

מוזיאון תל אביב לאמנות יוצא אל המרחב העירוני להציג הקרנות של עבודות וידאו מאוסף המוזיאון על קירות מבנים מול מרפסות וחלונות בתים באזורים שונים בתל אביב.

אמנים: בן הגרי, ראפת חטב, הילה לולו לינ פרח כפר בירעים, אלונה רודה, גלעד רטמן

החל מיום ראשון, 26 באפריל 2020, מוזיאון תל אביב לאמנות שסגור בזמן זה לקהל המבקרים, יפרוץ את גבולותיו וייצא אל המרחב הפיזי. המוזיאון יקרין מבחר עבודות וידאו על קירות מבנים, מול חלונות ומרפסות בתים. ההקרנות ייערכו בערבים, במוקדים שונים ברחבי העיר תל אביב — הודעות על מועד ההקרנות ומיקומים יישלחו לתושבים.

היציאה אל המרחב הפיזי היא חלק מהמהלך הרחב של מוזיאון תל אביב לאמנות, המפנה זרקור לשדה האמנות הישראלי. הקרנת עבודות וידאו מאוסף המוזיאון במרחב העירוני, מאירה את כושרו הנוודי של המדיום האל- חומרי הזה, ויכולתו לממש את הופעתו על מצע שונה מקירות הגלריה. העבודות המוצגות נבעו מגופי יצירה ומהלכי חשיבה שונים של אמנים ואמניות, ויחד עם זאת קשה שלא להצביע של חוט השני הנטווה ביניהן. ברבות מהעבודות ניתן לזהות קביעת מנגנון ושיבושו, שימוש בסימנים לשוניים וויזואליים מוסכמים בתרבות ובדיקת מיקומו של הגוף האנושי ביחס לפוליטי ולאישי. קריאה של העבודות מחדש בהקרנתן על קירות העיר העירומה, בעת הזו, עשויה להטעין אותן מחדש או לחזק את הגרעין הטראומטי הטמון בכל אחת ואחת מהן.

על העבודות :

בן הגרי, אינברט, 2010
העבודה מבוססת על ההיגיון הטכנולוגי של הצלולואיד, המעמיד שני אופני הופעה של הדימוי: פוזיטיב ונגטיב. בן הגרי, האמן, מגלם בסרט דמות המתעוררת לעולם הפוך ומנסה להבין את חוקיו החדשים דרך הניסיון ללמד תוכי לדבר. הסרט צולם ב35 מ"מ, על מנת להקרין ישירות את הנגטיב של סרט הצילום. במקום הפיתוח המקובל לפוזיטיב, הסט הממשי התהפך, על הצבעוניות, התפאורה ואיפור הדמות. כך לדוגמא: אדום נהפך לירוק, צהוב לסגול ואזורי האור לצל. גם המילים החדשות שדמות האמן מנסה ללמד את התוכי נאמרות במהופך וספק אם מטעינות את המציאות במשמעות חדשה. שתי המילים היציבות שעתידות לשרוד ,היפוך ,טלטלה או שיבוש הן השמש ואמא. ישויות החום הבלתי ניתנות לערעור.

ראפת חטאב, ללא כותרת, 2009
האמן ראפת חטאב, שואב מים ומשקה עץ זית כשברקע מתנגן השיר "חוּבּ" אהבה (של הזמר הלבנוני אחמד כעאבור). המראה המקומי, הקשר העמוק לאדמה ועץ הזית כסמל הלאומי של הכפר הפלסטינאי, משתבש בשעה שמצלמת הווידאו מתרחקת (זום אאוט) ומגלה כי עץ הזית וחטאב נמצאים במרכזה של כיכר רבין. נקודת המבט ממירה בן רגע את הנטוע בעקור.

הילה לולו לינ פרח, כפר בירעים - תתקשר אלי יא מניאאק, 2002
האמנית הילה לולו לינ פרח כפר בירעים, מנכסת את דימוי כתובת האש הנקשר לפעולות טקסיות של תנועות נוער, ומעבירה אותה מהמרחב הציבורי והלאומי אל המרחב הפרטי והרגשי. כתובת האש יוצרת דימוי של לב בוער, בלופ אינסופי של מעין ״אש תמיד״ , של בעירה ללא התחלה וסוף. הפאתוס הטקסי של כתובת האש המחזקת בציבור את תחושת ה"יחד", מאומץ לדימוי של בדידות וכאב פרטי.

אלונה רודה, כלבים נובחים לא נושכים, 2012
העבודה מורכבת משני חלקים - יום ולילה. בשניהם נראה חלל גלריה מסחרית ריקה. מנגנון עלום מפעיל בתוך מרחב הגלריה, תהליך מחזורי בו פצצת עשן נזרקת לחלל ממקור לא ידוע ובעקבותיה, בזה אחר זה מופעלים מנגנוני ההגנה של המרחב המסחרי/ אורבני שנועדו לתת מענה לתרחיש מאיים זה. נוכחותם הפרפורמטיבית של מנגנוני ההגנה המתוזמרים אינה מופרעת ע"י איש ואף אינה נענית למבטם של עוברי אורח החולפים על פני הגלריה מבלי להבחין במתרחש. הצופים מסתמנים כנושאי העדות היחידים לדרמה המתחוללת מולם.

גלעד רטמן, הימים של משפחת הפעמון, 2012
בהשראת תכסיס קולנועי שהומצא ע"י חלוץ הקולנוע הספרדי, סגונדו דה חומון ב-1907 צולמה העבודה הימים של משפחת הפעמון, תוך שימוש במצלמה שהורכבה לתקרה בעוד השחקנים נשכבו על גבי שטיח שחור המוצב מתחתיה. הווידאו מתייחס לגודש המתקיים בכל מעשה פרפורמטיבי המשלב ומכונן את הגוף. דרך אסוציאציות לתיאטרון מחול, היאבקות ואקרובטיקה עולה שאלת החיפוש אחר נקודת האיזון של כל מבנה חברתי.

דרך מרפסת: הקרנות וידאו ברחבי העיר

עוד תערוכות

מוזיאון סגור – אמנים מגיבים למוזיאון ←
שבים ליהנות מתערוכות המוזיאון ומאוספיו ←
אמנות ישראלית ←
אמנות מודרנית ←